דעת מיעוט

עלה בידי המערער להוכיח כי זכותו במקרקעין נובעת מרשות בלתי הדירה שניתנה בידו על ידי עמידר. המערער יוכר כבעל רשות בלתי הדירה וככזה יפנה את המקרקעין רק כנגד קבלת פיצוי מלא על השקעותיו במקרקעין בעת הבנייה בשנות ה- 80 של המאה הקודמת.

דעת הרוב

זכותו של המערער במקרקעין נובעת מרשות מפורשת שניתנה לו על ידי עמידר ברם, רשות הדירה ולא בלתי הדירה.

עניין לנו במקרקעי ציבור. האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור מחייב לנקוט במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות שהוקנתה בידי הטוען לה, גם רשות מפורשת, בוודאי רשות מכללא, היא בלתי הדירה. זכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הונחו לפני הערכאה המבררת ראיות ברורות ומוצקות בדבר טיבה של הרשות ככזו. מקרה זה אינו יוצא דופן ואף הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא, אינן עונות על דרישה זו.

כל שניתן לקבוע מהממצאים של בית משפט קמא, ובניגוד לקביעתו כי מדובר ברשות מכללא, כי המערער מחזיק ברשות מפורשת, רשות חוזית, במקרקעין.

גם ברשות שהתגבשה לכדי 'רשות מכוח השתק', יבחן בית המשפט בהתאם לנסיבות כל מקרה ובהתבסס על שיקולי צדק, האם ראוי להקנות סעד לבר רשות, כאשר באמתחתו מגוון של סעדים – החל מהתניית ביטול הרישיון בתשלום פיצוי כספי בעבור השבחת המקרקעין וכלה בקביעה כי הרשות בלתי הדירה ואינה ניתנת לביטול. כשבמקרקעי ציבור יש לנקוט במשנה זהירות ביחס לקביעה כי הרשות היא בלתי הדירה. כך יש לנהוג גם במקרה זה.

הפינוי יעוכב עד לסיום ההליכים בתביעת הפיצוי שיגיש המערער ומתן פסק דין בה, ולכל היותר 18 חודשים מיום פסק דיננו זה – לפי המוקדם.